תנו לנו לחוות שגרה / מאת קטיה מדבדב (יא8)

13.5.2021 - היום הרביעי למבצע שומר החומות

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, איפה למצוא את המילים, איך להסביר את המערבולת רגשות שמתחוללת בתוכי. אני כועסת, אני מתוסכלת, אני עצובה ומפוחדת.

באזעקה הראשונה, בדיוק חזרתי מהעבודה, אחרי יום עמוס, ויאמר לזכותי שלא הספקתי להתעדכן בחדשות. לא התרגשתי בכלל, אפילו לא יצאתי לחדר מדרגות, רק נצמדתי לקיר פנימי. אמרתי לעצמי שזה טיימינג לא מוצלח, שמחר יבטלו את הלימודים, וכעסתי ששוב לא יהיה שיעור ספרות. הייתי "גיבורה" ועודדתי חברים, אמרתי שזה בקטנה, בטח כמה רקטות שכיפת ברזל תיירט ובזה זה יגמר. ואז עוד אזעקה, ועוד אחת, ואני מודה שברביעית ברצף כבר משהו בתוכי התחיל להתערער. אבל היי, אני סומכת על כיפת ברזל, בטח אין נפגעים והכל בסדר.

התראה בטלפון. הודעה מחברה חולונית - תמונה של אוטובוס עולה באש. "הייתה פגיעה ישירה באוטובוס צמוד למרפאה ליד הבית שלי". אני חושבת לעצמי, "וואו, חתיכת נזק מיירוט", מוודאה איתה שזה אכן יירוט והאוטובוס היה ריק. אבל לא, האוטובוס אומנם היה ריק, אך מדובר ברקטה שלמה. אני מתערערת עוד יותר, אבל כמובן שלא משדרת החוצה. נגמרות האזעקות, חוזרת לחדר ופותחת חדשות. שתי הרוגות באשקלון מהצהריים, ועוד אחת בראשון, כאן מחלחלת אלי ההבנה שהמצב לא ממש בסדר.

3 לפנות בוקר, מתעוררת מאזעקה. קצת וייב של טיול שנתי כשמעירים אותנו בשעה לא שעה עם מוזיקה בווליום מוגזם - רק בלי הכיף שמסביב. תופסת את הכלב, רצה לקיר הפנימי ומצמידה אותו לקיר, מנסה להגן עליו מכל המסביב והרע. בומים חזקים שמרעידים את חלונות הבית, ואני כבר רועדת בטירוף, אולי מפחד, אולי מזה ששלפו אותי מהמיטה באמצע הלילה, אולי ממצוקה או מחוסר הבנה של המתרחש. האזעקה נגמרת. חוזרת למיטה, בודקת עם החברים שכולם בסדר, שולחת הודעה בקבוצה של העבודה, ועם חלקם מוודאה גם בפרטי. לקח לי יותר משעה להירגע ולחזור לישון.

מתעוררת בבוקר, עייפה בטירוף, הולכת לקרוא חדשות. עוד אנשים שנפגעו, עוד אנשים שמתו, מלחמת האזרחים שהולכת בחוץ רק הולכת וגוברת. אנחנו חוזרים שוב ללמידה מהזום, שוב זוכים לחוות את תחושת חוסר הוודאות שמתערבבת עם התחושה שאין מי שיגן עלינו. כל אמבולס שעובר וכל אופנוען שנוסע כמו ערס מפיל את הלב לתחתונים. אני כבר מתחילה לשמוע את האזעקות בראש, סתם ככה, בלי הקשר. גם היום מנסה להישאר מעודכנת, אבל גם מאוד רוצה לברוח. אבל אין לאן. הרשתות החברתיות מפוצצות בפוסטים ותגובות על המאורעות של הימים האחרונים, הטלוויזיה תקועה על חדשות בלתי פוסקות, היוטיוב מלא כתבות מצולמות בנושא, ועד שאני כבר מוצאת נחמה במשהו - אפליקציית 'חמ"ל' מקפיצה לי התראות ללא הפסקה. והנה - שבע בערב, שוב אזעקה. הפעם כבר מרגיש לי מוגזם, תופסת את הכלב ואת אחותי ויוצאים לחדר מדרגות. זוכה לתזכורת ללמה אני לא אוהבת את השכנים מהקומה, ואומרת לעצמי שבדירה הבאה אסור לי להתפשר על אחת בלי ממ"ד.

סוף סוף מצליחה להירדם, אבל לא זוכה לישון אפילו שעתיים. 1:20 אזעקה. חמאס דאגו שוב להשקמה. מרוב עייפות אפילו לא התעוררתי ממנה עד שהעירו אותי. ובגדול סיטואציה זהה ללילה קודם - תופסת כלב, מצמידה לקיר, אולי קצת פחות רועדת. זהו אני אומרת לעצמי, נגמר. פעם בלילה זה בהחלט מספיק. חוזרת לישון ו... הופ! עוד אחת. 2:00. שוב לוקחת כלב, שוב מצמידה לקיר, שוב רק מחכה שהאזעקה תגמר. אזעקה מוזרה, חושבת לעצמי. שקטה מידי, לא מלווה במספיק בומים. והנה, כמה שניות אחרי שהאזעקה כבר נגמרת נשמע בום מטורף, כזה שמרעיד את כל החלונות. אבל אני אפילו לא מריצה תאוריות בראש מרוב שאני רק רוצה לישון. הקבוצה של העבודה מתחילה לתסוס, והנה, פגיעה ישירה בבניין די קרוב אלי (10 דקות הליכה בערך). שוב בודקת בין חברים שכולם בסדר, ושוב לוקח לי כמה שעות טובות להירדם חזרה.

אני בעיקר תוהה עם עצמי, איך לעזאזל תקופה שהייתי אמורה כ"כ להנות ממנה מתרסקת לי מול הפרצוף? הו כמה נהנתי בחודשים הראשונים של התיכון. מורים מדהימים, כיתה נהדרת, באמת סוף סוף מרגיש שדברים מסתדרים... ואז, נגיף מסתורי. מגפה שמשביתה את כולם. שנה של לימודים מהבית, שנה שאני בוחרת את החולצה של הפיג׳מה שאני ישנה איתה לפי איך שהיא נראת כדי לחסוך לעצמי החלפת בגדים בבוקר. שנה שאני צריכה לשנות את כל ההרגלים שלי ב180 מעלות. שנה שבה כנראה אם הייתי פוגשת את המורים שלי ברחוב לא הייתי מזהה אותם. שנה שבה כבר שכחתי מי התלמידים בקפסולה השניה. שנה שבה לא באמת היה על מי לסמוך. שנה שבה בעיקר קיווינו לטוב.

והנה, נגמר. חזרנו לשגרה, ראיתי תלמידים שלא ראיתי שנה. זכיתי לפגוש מורים מוחשיים, כאלה שיכולים ממש לעבור לידי, כאלה שאפשר ליצור איתם קשר עין, כאלו שלא נתקעים כשהם מדברים, וכאלו שהחומר שהם מעבירים לא תלוי ברגשות הווי פיי שלי הבוקר. וכמה זכינו להנות מהתקופה המדהימה הזו...? חודש? חודשיים? והנה, בעיה חדשה. לא תגידו מתיחות קלה בדרום, לא תגידו מבצע קליל שכבר עומד להיגמר. מלחמה. ממש מלחמה. חזרנו למורים וירטואלים, חזרנו לשיעורים שקורסים בגלל בעיות אינטנרט. שוב צריך לבחור טוב את הפיג׳מה איתה ישנים, אבל הפעם יש משמעות לכל הלוק, כי בכל זאת, כנראה נפגש עם השכנים באמצע הלילה.

עוד כמה דקות חצות, ואני עייפה, אני רק רוצה ללכת לישון, ומצד שני אני לא רוצה לקום עוד שעה, שעתיים, או שלוש מאזעקה. אני רוצה לחזור לחשוב על הציונים שלי במבחנים ולהיות בלחץ מזה שאני מאחרת לבית ספר, ולא לחשוב על זה שאין לי יכולת להגן על כל מי שחשוב לי, ולהיות בלחץ מזה שחיי כולנו עומדים בסכנה. אני בטוחה שיהיו מי שיחלקו עלי, אבל אני גם לא רוצה שאנשים חפים מפשע יפגעו. זה לא משנה אם הם מאמינים באללה, באלוהים, או במכונת כביסה שנמצאת בשמיים והם צריכים להקריב לה כוס אבקת כביסה כל יום. כל עוד הם לא מזיקים לאף אחד, הם לא צריכים להיפגע, וילדיהם שממש לא אשמים בכלום לא צריכים למות.

אני רק מקווה שזה יגמר בקרוב, שאחרי שבועות נחזור ללמידה פרונטלית בכיתה. שנחזור לשיעורי ספרות (וגם שיעורים אחרים), ונוכל ללבוש פיג׳מה מכוערת ונוחה בידיעה שאף אחד לעולם לא ידע. ובעיקר שלא נצטרך לפחד יותר על החיים שלנו, ושנוכל לחזור לישון בשקט.